ההתכה של סגסוגות ברזל בדרגה נמוכה-ת באמצעות כור היתוך החלה בסביבות 1860. מאוחר יותר פותחה התכה של פרומנגן ופרוזיליקון עם תכולת סיליקון של פחות מ-12% באמצעות תנורי פיצוץ. בין 1890 ל-1910, החל ייצור סגסוגות ברזל באמצעות תנורי קשת חשמליים בצרפת. H. Moissan ערך ניסויים שיטתיים על אלמנטים שקשה-להפחית- באמצעות תנורי קשת חשמליים, ו-PLTH Roult יישם אותו לייצור תעשייתי. באותה תקופה, קוקס ופחם שימשו כחומרי צמצום להפחתת העפרות הרלוונטיות, והמוצרים היו לרוב-עובי פחמן.
לאחר 1920, כדי לענות על צורכי הפיתוח של פלדה באיכות גבוהה- ופלדת אל חלד, החל שלב חדש של ייצור סגסוגת ברזל בפחמן נמוך-. מצד אחד, בהתבסס על התהליך האלונוטרמי שהוצע על ידי ק' גולדשמידט ב-1898, פותחה התכה של כמה סגסוגות ברזל ללא פחמן- ומתכות טהורות תוך שימוש בתהליך האלונוטרמי; מצד שני, פותחה שיטת זיקוק התייבשות כדי לחמצן סגסוגות המכילות סיליקון- בכבשן חשמלי. בשל עלות הייצור הגבוהה של תהליך האלונותרמי, נעשה שימוש נרחב יותר בשיטת זיקוק ההתייבשות. אפילו היום, פחמן בינוני-, פחמן נמוך- ופחמן פרוכרום- נמוך במיוחד, פרומנגן פחמן בינוני- ופחמן נמוך- ומנגן מתכתי מעודנים בעיקר בשיטה זו. שיטת הערבוב החמה- לזיכוך פרוכרום כוללת ערבוב של עפר נוזלי ונמס סיד עם סגסוגת סיליקון- כרום באמצעות ערבוב חם כדי להאיץ את התגובה; זהו פיתוח נוסף של שיטת זיקוק ההתייבשות. בנוסף, אלקטרוליזה משמשת לייצור תוספי סגסוג טהורים (כגון מנגן מתכתי), ופירוק ואקום משמש לייצור פרוכרום פחמן-נמוך במיוחד-עם תכולת פחמן נמוכה במיוחד. בשנים האחרונות פותחו גם שיטות לזיקוק פרוכרום ופרומנגן באמצעות ניפוח חמצן טהור.
